// הבלוג //

זה נשמע מסובך, אבל זה גם בדברים הקטנים, למשל:
שמתי לב שהבת הקטנה שלי קצת נלחצת כשאני עוברת מחדר לחדר וזוחלת אחרי? אני פשוט מזמינה אותה -"קטנה, אני הולכת למטבח, רוצה לבוא?".

לא היא רודפת ובודקת אם אני הולכת, אלא אני מזמינה. אני משחררת אותה מהצורך לדאוג לקירבה איתי כרגע, אני זו ששומרת על זה.

והיא? חופשיה להיות. תוך כמה הזמנות כאלה מגיעה המנוחה, והנה היא כבר מנידה בראש לשלילה כשאני מציעה לה לבוא וממשיכה לשחק לה.

התפנתה אנרגיה למשחק, להתפתחות ולגדילה. פשוט.

זה יכול להיות גם במקרה שהילד הגדול שלי עובר על הכללים, מתנהג "לא טוב", אז אני מכוונת להתנהגות הרצויה, אבל משתדלת לא "לקחת" ממנו את הקשר. דווקא שם אני שומרת על ההזמנה ומאפשרת ביטחון.
זה כמובן הרבה יותר מאתגר.
בשביל זה יש צורך בצמיחה והבשלה רגשית גם אצלי, כדי שאוכל להחזיק בשעת הכעס ב2 רגשות בו זמנית, לזכור שהוא לא באמת נגדי- ופחות ללכת למקומות האימפולסיבים או המתגוננים שלי- שמרחיקים אותי.

רעב היקשרותי הוא צורך, בדומה לרעב הפיזי.
כמו שהצורך במזון תמיד שם, כך גם הצורך בקירבה, מגע, היקשרות. 
ארוחה טובה נותנת לנו שקט לכמה שעות מהרודנות של הבטן, עד שמתעורר רעב שוב. וכך גם שובע ההיקשרותי-

ניתן ארוחות היקשרותיות טובות- ברגעי חיבור, מגע וקירבה, כדי לאפשר הפוגות של מנוחה ושובע ללילדים מהרעב הזה, לאפשר מנוחה אמיתית, עד לפעם הבאה שהרעב מתעורר 

ומה עם המנוחה שלנו ההורים? חשוב לזכור שכדי שיהיה לנו מאיפה להזין, צריך מדי פעם למלא גם את עצמנו, לאפשר לעצמנו מקומות להיטען – עם או בלי הילדים, למלא את הבאר שלנו, לאפשר לעצמנו מנוחה רגשית- גם אם זה ברגעים קטנים בימים אינטנסיביים. אני מנסה לעשות את זה כשיש רגע נעים: נוף יפה, רגע של חסד כשהילדים משחקים בנחת, שיר שאני שומעת ואוהבת- לשאוף את זה פנימה ולהיטען. לפעמים רגע כזה נותן מנוחה.
ולפעמים צריך קצת מרחב ושקט כדי לתת את המנוחה.
איפה אתם נותנים מנוחה לילדים? לעצמכם?

שבת שלום ומנוחה נעימה, רותי
עוד על מנוחה היקשרותית תוכלו לקרוא פה ופה 

פה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! 
להתראות, רותי דריאל