// הבלוג //

על חלק אספר פה (ואולי אמשיך במהלך השבוע)-
הכי בסיסי זה לגשר פרידה פיזית- 
כשאנחנו צריכים ללכת, תמיד נספר מתי נחזור: "ביי חמוד, אני אבוא בצהריים", "אני הולכת ואחזור עוד מעט"
בתקופות שהילדים שלי דבק, אני מגשרת אפילו כל פרידה קטנה- "קטנה, אני הולכת למקלחת ותיכף אחזור". מגשרת עוד לפני שהיא נדבקת.

גם הליכה לישון היא פרידה, וגם שם יש הזדמנות לגשר : "לילה טוב, ניפגש מחר בבוקר" 
(אני אוהבת להגיד לילדים שלי שאולי ניפגש גם בארץ החלומות… הם אוהבים את זה, אפילו הגדול).

זה דבר קטן לכאורה, אבל כשמבינים איך המוח האנושי מגיב לחוויה של פרידה- זה מפעיל את כל פעמוני האזעקה שלנו- ההבנה איזה ביטחון ומנוחה אנחנו נותנים פה לילדים, ממש מתחדדת. נפרדים אך החיבור נשמר.

אבל לא נגשר רק פרידות פיזיות, אלא גם רגשיות.
כל הרעיונות האלה על לשמור על החיבור וההיקשרות נשמעים כל כך נכונים והגיוניים, כשהכל טוב ורגוע וסבבה.
אבל מה קורה כשהילדים ממש מתנהגים באופן שלא מקובל עלינו? מה קורה כשאנחנו מתעצבנים או כועסים? כשאנחנו בעצמנו צריכים להתרחק קצת?
מה קורה כשילד לא עמד בציפיות שלנו? או נכשל במשהו? או דוחה אותנו מעליו?

דווקא שם הכי חשוב לגשר. 
למשוך את תשומת הלב לחיבור הבא כדי לא לנתק את החוט של הקשר, לא משנה מה קורה.

אין ציפיה שנהיה קדושים ואף פעם לא נתעצבן או נתעייף- זה יקרה. 
ופה הגישור נותן לנו כלי מעשי איך בכל זאת לשמור על החיבור גם ברגעים שלא הכל עובד טוב. 

דווקא פה יש לנו הזדמנות מעולה לשדר שהשורה התחתונה זה היחסים.
למשל- "אתה ממש מתוסכל עכשיו, וגם אני. תיכף נרגע ונמשיך את המשחק"
זה מאד מאד שונה מ"עד שלא תרגע לא נמשיך לשחק!".
או- "כיף לך לשחק, אבל צריך ללכת עכשיו מהגן שעשועים, אני מחכה לך ליד העץ", שונה מאד ויוצר גשר וחיבור- מה"ביי" המפורסם שגורם לילד לרדוף אחרינו כי חושש לאבד את החיבור
(פה אפשר לקרוא עוד קצת על האיומים הללו).

אז נגשר- כל הזמן. כדי ליצור גשר ולשמור על חיבור,
או במילותיו של ד"ר ניופלד- לא צריך ללמד את הילדים להיפרד, אלא להמשיך לאחוז בקשר גם כשבנפרד.

ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! 
להתראות, רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה