על הקשבה והובלה- פוסט #3 על הובלה
שמעו סיפור- כשהבת שלי היתה בת חודשיים או שלושה, קיבלתי מתנה- סדנת שפת תינוקות. לפענח את הבכי של התינוקת- יש צליל לרעב, צליל לכאב בטן,
מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם
התגלגל לי לפיד פוסט של יועצת כלשהי, שהזהיר הורים לא לתת לתינוקות שלהם להירדם בעגלה או במנשא, ואם כבר נרדמים- אז להפריע להם- לרוץ הביתה, לשים במיטה לבד- פן יתרגלו. דעתי היא שזו שטות, התינוקות ממילא התרגלו להרדם בתנועה עוד ברחם אימם (אולי ימציאו בעתיד חיישן שמעיר אותם גם שם, פן יתרגלו?) אבל בעיקר חשבתי על אימהות טרוטות ועייפות, שיוצאות לנשום אוויר, וגם שם אין להן מנוחה- כי הרי ברור שהתינוקות יירדמו, זה מה שתינוקות עושים, ובמקום לשבת להן בנחת ולהנות מהשקט, מהילד שלהן או סתם מהחיים- הן יהיו בלחץ כי "המומחית" הזהירה.
ייפחדו שהן הורסות את ההרגלים, את הילד.
הורה אלפא פירושו הורה שיכול פשוט להקשיב לעצמו וללב שלו ולא ל"מומחים".
אבל לפני כן שניה- הרי גם אני פונה להורים. גם אני כותבת! גם אני "מומחית"!. אז חשוב לי לומר שאני חושבת שאנחנו חיים בעידן קצת פסיכי ואני כותבת כדי להזכיר לכולנו את הדבר הכה פשוט וכה מסובך- לחזור ללב שלנו.
אני כותבת מתוך עדשה של הגישה ההיקשרותית ע"פי ד"ר ניופלד, גישה שנשענת גם על מחקרי המוח שמראים איך זה עובד מבפנים, אבל זה לא לב העניין. הגאונות של הגישה הזו לדעתי היא בזה שהיא מהדהדת משהו עמוק, מחזקת את האינטואיציה שיש לכולנו, רק שלפעמים קצת שכחנו.
כל ילד זקוק בחייו למבוגר אחד (לפחות) שיהיה אלפא, כדי שיוכל לגדול ולהבשיל ולבטא את הפוטנציאל האנושי שלו. זו ציפייה ממש מולדת- כל אחד צריך מישהו שיטפל בו ויגדל אותו. ככה זה. אנחנו יצורים שנולדים תלותיים לחלוטין.
זה לא כל כך נוח, אבל זו עובדה.
"אלפא" לא אומר להיות סמכותי או תקיף או אסרטיבי, אלא לפעול ממקום של רגישות ואחריות גדולה, של חום ושל לב רך מאוד שלוקח על עצמו מראש ומבחירה להיות המענה לכל צורך או בעיה שיעלו אצל הילד.
הורה שהוא אלפא, יעורר אצל הילד רגשות של חום ושיתוף פעולה, של הזדהות ורצון לתת לו להוביל, כשהילד מרגיש ככה הוא יאפשר להורה לטפל בו, ירגיש בטוח להיות תלוי בו ויוכל להישען על ההורה.
מתוך עמדת אלפא טוב אפשר לזרום בחיים, גם ביחסים שלא קשורים לילדים, בין המקום הסמכותי לבין המקום התלותי לפי המצב. מותר לקבל עזרה, להישען ולהיתמך. יש תנועה טבעית של גאות ושפל בין המקום שתומך באחרים לבין המקום שנעזר.
כשאנו אלפא כמגננה לא נרשה לעצמנו להיות תלויים באחרים, באלפא כמגננה- ילד או מבוגר- קשה לטפל כשהוא נזקק.
מתוך עמדת אלפא נפעל מתוך אחריות, חמלה, רצון לטפל, לפתור. נרשה לעצמנו להרגיש גם רגשות פגיעים של אכפתיות -מה אפשר לעשות? איך אפשר לתקן?
כשאנו אלפא כמגננה נפעל מתוך דרישה לסמכות, כוחניות, ציות, תחושת צדק, אלפא כמגננה מרים הרבה את קולו, דורש.
מסתבר, שכשאנחנו מוצאים את המקום הזה של אלפא אמיתי בתוכנו, הילדים מגיבים אליו באופן אינטואטיבי. לרוב נראה שפחות מתנגדים, יש שיתוף פעולה. הכל יותר קל.
זה משפיע על הילד גם ברמה האישית, ולא רק בקשר איתנו- זה משתקף גם בחוסן שלו, ביכולת לבטא רגשות, לבקש עזרה, לעזור לאחרים. להרגיש יותר אמון בעולם, כי לא צריך כל הזמן להסתדר לבד.
לא מדובר במערכת של כללים, חוקים, התנהגויות, "טריקים" שניתן ללמוד. אי אפשר ללמד להיות אלפא. אפשר להסביר את הרעיון, אך ההורה, במידה והוא לא נולד אלפא- צריך לגלות את האלפא שבו בכוחות עצמו.
אני מוצאת את זה לפעמים מאתגר מאוד.
בגלל זה לפעמים כל כך מפתה להקשיב ליועצים למיניהם ולא ללב שמרגיש את הכיף והרכות הזו של תינוק שמרפה ונרדם עלינו במנשא…אבל הלב הזה יכול לכוון אותנו מצוין.
זה לא פשוט. זה מאתגר.
אבל גם מגדל ומעצים.
אפשר לקרוא עוד על ההובלה פה למטה,.ו
פה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי!
רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה
שמעו סיפור- כשהבת שלי היתה בת חודשיים או שלושה, קיבלתי מתנה- סדנת שפת תינוקות. לפענח את הבכי של התינוקת- יש צליל לרעב, צליל לכאב בטן,
בעבר משמעת היתה = ענישה. בעשורים האחרונים, זה התפתח ל"לימוד לקח" ו"תוצאות למעשים". זה עדיף מעונשים, אך במובן מסוים זה הכניס בנו לחץ שבכל פעם
"אני מחליט עכשיו!" "אני פה האמא ואת עושה מה שאני אומרת!" כל כך הרבה פעמים שומעים משפטים כאלה בעולם שלנו, לפעמים הם אפילו יוצאים מהפה