// הבלוג //

רגע קטן כזה- זה יכול להיות כשאסרתי הבוקר על הבת הקטנה שלי לפזר קרח בכל הבית, 
ראיתי את הפגיעה על הפנים הקטנות, 

הבכי כמעט הגיע לעיניים, ואז היא שמה שריון קטן "אמא בן!" היא אמרה בכעס (אמאמעצבן בתרגום חופשי), וסובבה לי את הגב.

הינתקות מגוננת קטנה.
הקשר מכאיב מדי כרגע והלב לבש שריון.
אאוץ'.
או זה יכול להיות אתמול, כשביקשתי מהבן שלי לעזור לי לסחוב משהו והוא לא רצה. 
מעליב! 
גם הלב שלי ההורה צריך להיות רך, 
וזו לפעמים משימה לא פשוטה! 
לפעמים לראות את הילד שלי מתעלם ממני, מסרב, או מתנגד- זה כואב, והלב מתקשח ונסגר.
לפעמים האוטומט יהיה להתרחק ולשמור על עצמי "לא רוצה, לא צריך"…
או אולי הלב שלי ייסגר מהעלבון, ואני אקשיח וארצה ללמד אותו לקח, שילמד ועכשיו- לא להתחצף! להקשיב לי!.

רוב מאבקי הכוח מגיעים כשהלב קצת מאחורי שריון, כשהוא לא רך, כשאנחנו בורחים מפגיעה…
יותר קל לכעוס מלכאוב.

אבל אנו רוצים לאחוז בקשר ויהי מה.
לשמור על החיבור. 
כשאני נפגעת, אני רוצה לקחת נשימה, 
לתת לעצמי אמפתיה על הפגיעה.
מותר להרגיש את העצב. 
ולהמשיך לשמור על הלב פתוח.

אז כשהבן סירב לעזור לי לסחוב אתמול הזכרתי לעצמי שביקשתי עזרה, 
שכשזו בקשה ולא דרישה- מותר לו גם לסרב.
אמרתי שזה מעציב אותי ושכבד לי
ונשמתי.
אחרי 5 דקות הוא פשוט בא ולקח ממני את השקית הכבדה. כי גם הלב שלו התרכך.
והקטנה? 
סובבה הבוקר את הגב ואני נשארתי שם.
זכרתי שמתחת לשריון ה"אמא בן" יש לב קטן ורגיש ושאלתי אותה אם היא נעלבה? אם כיף כל כך לשחק עם הקרח? זה העציב אותך שאני לא מרשה? 
היא הסתובבה אלי והנה כבר דמעה קטנה בקצה העין, השריון נמס והיא יחד איתו לתוך חיבוק,
ונמצא גם פיתרון של קערה קטנה באמבטיה-
שם אפשר לשחק עם הקרח, שגם הוא נמס.
ושוב הכל רגוע.

אז – לבבות רכים,
לנו, לילדים.
לא תמיד קל, אבל חשוב וגם מתגמל!
תתבוננו בלב שלכם בפעם הבאה כשכועסים או צועקים על הילדים,
תתבוננו בלב של הילדים כשהם מסובבים את הגב או מתחצפים.
אולי יש שם שריון קטן? ואולי מתחתיו לב רך שפשוט נפגע?

*************
פה יש עוד מאמרים על ילדים רגישים ועל מגננות, 
כאן תוכלו לצפות בשיעור מוקלט שעוסק בילדים רגישים
ופה אפשר לקרוא על תכנית אתגר -21 שעוזרת להבין יותר טוב ולהתחבר מחדש לילדים שקשה לנו איתם.
ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! 
רותי דריאל