מאמרים ודברים שיש לי לספר לכם
אחרי מעל 20 שנים של נסיון כפסיכותרפיסטית (בוגרת תכנית תלת שנתית לפסיכותרפיה) וכמטפלת באמנות- שמטפלת בילדים ומבוגרים, עם נסיון קליני עשיר- בחרתי להתמקד בעבודה עם הורים, מתוך אמונה חזקה- שלהורים הכוח הרב ביותר להשפיע על ילדיהם, וזה מה שאני עושה בעשור האחרון.
אני מלווה הורים בתהליכי ליווי, וכמו כן מכשירה אנשי מקצוע, כשאני משלבת בעבודתי את הידע הקליני העשיר שצברתי בשנות נסיוני וכן תובנות מתוך הגישה ההיקשרותית.
הגישה בה אני עובדת נשענת על שילוב של ידע מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תיאוריות מתחום ההיקשרות, ומחקר עדכני בתחום המוח,
מתוך הגישה, נוכל לקבל הבנה עמוקה של מה הם הצרכים הרגשיים העמוקים של ילדינו, מה קורה בהתפתחות, מה קורה במוח ומה צריך כדי להבשיל ולממש את הפוטנציאל כבני אדם.
הגישה עוזרת לנו לרכוש תובנה, ולשלב את התובנות עם האינטואיציה, תוך הקשבה פנימה, ללב.
בכך היא מחזירה אותנו ללב, ומעצימה אותנו ההורים.
כמה מאבני היסוד של הגישה ההיקשרותית:
לכן נגן על הקשר ונשקיע בלבנות אותו, לשמר, לחזק, וגם לתקן בקיעים בקשר כשצריך.
כל מה שאנחנו רוצים ומצפים שהילדים שלנו יגדלו להיות:
שיהיו אנושיים, אחראים, גמישים, שקולים בתגובות ופחות אימפולסיביים או תוקפנים,
מסוגלים להכיל מורכבות מחשבתית ורגשית,
נאמנים לעצמם ויחד עם זאת רואים את האחרים ומסוגלים להתחשב,
שידעו להתמודד עם החיים – גם כשלא הכל קורה כמו שהם רוצים…בלי להתפרק,
וכמובן- שתהיה בהם גמישות, יצירתיות, מחשבה עצמאית, ועצמאות אמיתית-
כל אלו לא יגיעו מתוך עיצוב התנהגות, או מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כ"חינוך", או "משמעת". אנחנו לא מלמדים, "מחזקים", או מעצבים את ההתנהגות, אלא מכוונים לתת את התנאים כדי שהאיכויות האלו יצמחו מבפנים.
הם יבשילו מתוך קשר נכון שמאפשר מנוחה רגשית.
יש הרבה שהורים יכולים לעשות כדי לתמוך בהבשלה הזו, ולהסיר מכשולים שמעכבים אותה.
מתחת להתנהגות יש עולם שלם של רגשות וצרכים, ואליו נפנה את המבט. כשאנו עסוקים רק בהתנהגות ובנסיונות לחזק או להכחיד אותה- אנו מפספסים את הצורך שנמצא מתחת, קצת כמו לתת תרופה שמתייחסת לסימפטומים של מחלה, בלי להתייחס לשורש.
כמובן שגם בגישה הזו אנו שואפים שהילדים יתנהגו "כמו בני אדם" אבל כשיש קשיים בהתנהגות ננסה להבין מה נמצא מתחת, מה הילד מספר דרך ההתנהגות שלו? האם משהו בהבשלה "נתקע"? האם הילד מתמודד עם פגיעות שהיא יותר ממה שיכול לשאת? או שלל סיבות אחרות.
הגישה עוזרת לנו לפתח תובנה ולהשתמש בהתערבויות שרואות את התמונה הגדולה ולא רק תקרית נקודתית, ולפתח התייחסות עמוקה אל מה שמתחת לפני השטח,
כשאנו מבינים יותר- זה משפיע על מה אנו עושים.
יש כלים מעשיים בגישה ההיקשרותית, אבל הם נשענים על התשתית שרואה לעומק
אז נכון שאנו מתייחסים לרגשות ולצרכים של הילדים, אבל חשוב לא להתבלבל פה- הקשבה לא אומרת שאנו נותנים לילד להוביל!. ולחלוטין לא מדובר על לעשות כל מה שהילדים רוצים בשם "השמירה על הקשר". זה בלבול הרבה פעמים אצל מתחילים 🙂 .
חלק מבניית קשר נכון, מבוסס על היררכיה טבעית, בה ההורה הוא המוביל.
אך ההובלה היא לא במובן סמכותני או כוחני! לא איומים, שוחד או מדבקות, או שיטות של חיזוקים למיניהם, אלא הובלה ממקום של שפע, מתוך מוכנות להיות התשובה לצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של הילד. להיות התשובה לא אומר שההורה יודע את כל התשובות, אבל הוא רוצה להיות הכתובת לילדים- למנוחה רגשית, וגם לנחמה- כי להתמודד עם תסכול של הילדים זה חלק מהותי מההובלה.
ההיקשרות הורה- ילד מעצימה את ההורים ומעניקה את הכוח להשפיע על הילדים.
כשאנו מטפחים את ההובלה הנכונה- הובלה מתוך לבבות רכים, הילדים באופן טבעי הולכים אחרינו ויותר קל להוביל אותם.
אצל הילדים וגם אצלנו, ההורים. לב רך הוא לב שמרגיש, והרגשות שלנו חיוניים לצמיחה והתפתחות, לכל תהליכי ההבשלה (ר' סעיף 2 ).
לכן נשים דגש על מקום לרגשות, ובפרט – לא ניבהל מדמעות.
אנו חיים בחברה שאחוזת אימה מבכי, ואילו דרך עיניי הגישה ההיקשרותית – נרצה לתת הזמנה לכל הרגשות,
כי הם מנוע הצמיחה,
וגם לדמעות יש תפקיד חשוב- בהתמודדות עם תסכולים, ובבניית חוסן רגשי.
חשוב לזכור שלכל הרגשות יש מקום, יחד עם זה שלא לכל ההתנהגויות יש מקום. זה הבדל חשוב.
בגישה ההיקשרותית לא ניבהל מתלות 🙂 , בניגוד להרבה גישות רווחות ולאווירה בתרבות שלנו, שרואה בעצמאות ערך עליון.
כמובן שעצמאות היא חשובה, השאלה איך מגיעים אליה?
כפי שאנחנו לא מלמדים את העובר ברחם לנשום, לא מאמנים אותו,
אלא מספקים לו את התנאים המתאימים על מנת שכשיבשיל הוא יוולד וינשום בעצמו,
כך במשך שנות הילדות עלינו לספק "רחם" רגשי,
שיאפשר להבשלה ולבקיעה של האישיות העצמאית של הילד להתרחש.
חשוב להדגיש שהכוונה פה היא לעמדה פנימית שלא נבהלת מתלות, לא לביצוע קונקרטי שהופך את ההורה ל"סנג'ר" של הילדים כמובן :).
האמונה הרווחת בחברה שלנו, היא שהעצמאות תצמח מתוך דחיה של צרכי התלות של הילדים. ואנו לא יכולים להיות יותר טועים מזה!
מתוך התלות האמיתית- מגיעה העצמאות האמיתית, שאותה נרצה לטפח.
דרך עיני הגישה נוכל להבין לעומק מה המשמעות של פגיעות, איך היא משפיעה על תהליכי ההבשלה ועל ההתפתחות הרגשית, ואיך נוכל להפיק מהרגישות האנושית את הכי טוב.
כשהעולם מרגיש יותר מדי לשאת, הרבה פעמים יעלו שריונות קטנים על הלב, כדי להגן מפני הפגיעות,
לילדים הרגישים יותר, או אלו עם שונות נוירולוגית- זה יקרה יותר.
זה יתבטא הרבה פעמים בניתוק, חוסר אכפתיות, או התנהגויות של תוקפנות, רצון נגדי, אנטי וכו.
אנו נרצה גם פה לקרוא מתחת להתנהגויות וליצור תנאים שיאפשרו לבבות רכים- אצל הילדים, ולא פחות חשוב מכך- אצלנו ההורים!- שכן לבבות רכים כל כך חשובים לצמיחה רגשית, לפיתוח חוסן- שכל כך חיוני, בעיקר לילדים הרגישים יותר.
תוכלו לקרוא את המאמרים כדי להבין יותר, להאזין לפרקי הפודקאסט שלי, שעוסק בחיבור בין הורות בגישה היקשרותית והחיים,
אך כדי לצלול לעומק-
אני הכי ממליצה לבוא ללמוד איתי באחד או יותר מהקורסים בגישה תומכת היקשרות והתפתחות.
בקורסים תקבלו מפות, ולא רשימת הוראות.
תוכלו להתחבר לתובנה, ללב,
לחזק את האינטואיציה בזכות התובנות שנרכשות,
מתוך גישה שמעצימה אותנו כהורים, שמה במרכז את מערכת היחסים עם הילדים, ומאפשרת לבנות מערכות יחסים נכונות, שתומכות בצמיחה של הילדים, ושלנו כהוריהם- וכבני אדם.
מזמינה אתכם לקרוא על הדרכים ללמוד איתי ולהצטרף אליי למסע עמוק ומשנה חיים!.
וכאן תוכלו לקרוא עליי ועל הדרך שלי, כדי להכיר יותר
שאלה שאני פוגשת הרבה- מה ההבדלים העיקריים בין גישה תומכת היקשרות והתפתחות, לבין גישות התנהגותיות נפוצות? אז הנה כמה נקודות, ממש בתמצית: 1. ההבדל הראשון והעיקרי הוא
קישור למאמר שהתפרסם גם בYNET ב-15/5/18 "למה כל כך הרבה הורים משתמשים באיומים כדי להפעיל ילדים קטנים? למה זה כל כך רווח?" שאלה אחת המשתתפות בסדנה
"תתעלם, הוא רק מחפש תשומת לב" "אל תגידי כלום, תסתובבי ותצאי מהחדר" כמה פעמים שמעתם את זה? אני בטוחה שהמון. לפני כמה ימים נסעתי באוטו