// הבלוג //

ואז נשמתי עוד רגע.
ונזכרתי בהקלה שהיום, מתוך הגישה ההיקשרותית- התפתחותית (עפ"י ד"ר ניופלד) אני כבר יודעת יותר טוב.
יודעת שאין צורך להגיב מייד.
עיקרון המיידיות לא רלוונטי בחינוך של ילדים דרך הלב.
אפשר רגע לנשום ולחשוב ולהרגיש.
זה בסדר.
נזכרתי גם שאני מגדלת את המבוגר שהילד שלי יהיה, ועד אז יחלפו כמה שנים,
כך שילד שגנב עכשיו לאו דווקא יהיה גנב בבגרותו, ולתגובה שלי יכולה להיות גם השפעה מרפאת.

נזכרתי גם בזה שקליפת המוח הקדם מצחית, הקורטקס, החלק במוח שלנו שאחראי על היכולת להתאפק, לווסת דחפים, היכולת לחוש 2 רגשות בו זמנית- מתפתחת בגיל הזה בדיוק, הוא ממש בעיצומו של התהליך הזה.
כלומר- הטבע לצידי פה,
ואני בעיקר צריכה לספק את התנאים כדי שהצמיחה הזו, גם הרגשית, תתרחש.
ומה הם התנאים המתאימים לצמיחה? על מה אני כל הזמן כותבת? היקשרות.
היקשרות. היקשרות. לקחת את האחריות על מערכת היחסים.
להפתיע את הילדים.

זה לא חוכמה לאהוב ולחבק, להעביר מסר של אהבה, ערך וחיבה כשהכל סבבה. המסר הזה יעבור בצורה הכי חזקה דווקא כשהילד הכי פחות מצפה לכך, כשפחות "מגיע" לו, כשלא עמד בציפיות, כשלא התנהג בהתאם לערכים שלי. דווקא שם.

אז נשמתי,
וחיבקתי את הילד שלי שסרח. וסיפרתי לו סיפור על מישהו שנורא רצה משהו שלא שלו, והיה לו ממש קשה להתאפק. וסיפרתי על איך הוא הרגיש, ואיך זה שלקחו ממנו הרגיש.
לא דיברנו בהתחלה עליו ועל אחיו, אבל המסר היה ברור.
והחיבוק היה שם מכל הלב. והילד התכרבל בתוך החיבוק הזה, וביקש לשמוע את הסיפור שוב, ושוב.
ואז אחיו הצטרף גם הוא לחיבוק והקשיב גם הוא. ולא הטיח באחיו שהוא גנב, כי בסיפור ובחיבוק היו שניים.
ואחר כך הם קמו והלכו לשחק- הילד החזיר לאחיו את החיות הגנובות, ואחיו לא עשה מזה עניין.

ואני נשארתי עם עוד מחשבות-

כמה מאתגר לנו כהורים לתת את ההיקשרות דווקא ברגע הזה, כשהילד טעה, סרח, פגע בערכים!. אנחנו כל כך חוששים שאם ניתן את זה- נחזק את ההתנהגות הלא נכונה, נעביר מסר שזה מקובל עלינו. ואת זה אנחנו כמובן לא רוצים.

אבל זה רק כשאנחנו לא מבינים את המשמעות העמוקה של מנוחה.
כי הילדים שלנו יודעים מה חשוב לנו, מה הערכים שלנו, זה עובר לנו דרך הנקבוביות!.
מה שהם לא יודעים הוא- שהאהבה שלנו עדיין קיימת, שההזמנה להתקיים עדיין שם- גם כשהם לא עומדים בציפיות.
פה אנחנו צריכים להפתיע,

וזה הולך בניגוד לכל הגישות ההתנהגותיות להורות, כי זה חותך ישר למהות ההתפתחותית. שההתנהגות הטובה והרצויה לא תבוא מעיצוב התנהגות, מסיבה ותוצאה- אלא תגיע מהבשלה. ובשביל שהמוח יוכל לעשות את עבודת ההבשלה, המערכת הלימבית צריכה להעביר הילוך – וזה יקרה רק כשיש מנוחה היקשרותית.

המנוחה הזו היא זו שתביא בסופו של דבר לתוצאות, להבשלה,
להתפתחות של אדם שרואה את האחרים, שיש לו לב רך ושיכול לקחת בחשבון את הרגשות והחשקים שלו, וגם של האחרים בו זמנית. שיכול לווסת דחפים, להיות ערכי.

הסתכלתי בשני הבנים שלי משחקים להם וידעתי ששניהם למדו את הלקח הנכון,
את הלקח שכולנו טועים, שיש מקום לסליחה, לרכות- גם בטעויות.
שאהבה וקשר תמיד שם ולא לוקחים אותם מהם כ"עונש".
ולרגע, בתוך כל המורכבות הזו, הייתי גאה בהם ובעצמי.

*רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה
*************
ופה תוכלו לצפות בהדרכה דיגיטלית בנושא יחסי אחים!
בו בין השאר נדון בשאלה איך מעבירים ערכים ושומרים על נאמנות לכל אחד מהילדים.
ופה תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות, רותי דריאל