// הבלוג //

פוף.
האמא הסבלנית והמכילה עפה לה מהחלון.
כי ככה זה עם רגשות.
לפעמים כשהרגשות אינטנסיבים מאד, ובמיוחד רגשות של תסכול- שהם עזים במיוחד, 
התפקוד האינטגרטיבי לא עובד טוב.
קשה לזכור ולהרגיש בבת אחת שמצד אחד אנחנו מתוסכלים,
אך מצד שני- לא רוצים לפגוע.

כשהרגשות כל כך חזקים,
כשהרגש גובר על השכל- אין באמת עם מי לדבר. 
אין אפשרות להשתנות או ללמוד וליישם משהו במצב כזה…
אבל ככה בדיוק אנחנו מתנהגים לילדים שלנו!

הנטיה הזו לקוחה מהגישה ההתנהגותית שהפכה למאד נפוצה בעולם שלנו ולפיה את ההתנהגות צריך לעצב – לחזק או להכחיד.
שחשוב לפעול ב"מיידיות" וב"עקביות", ושאם זה עדיין לא עובד-
מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לעשות את זה יותר חזק וברור!.
אבל למרבה הצער, התפיסה הזו שממש נטועה בכולנו,
פשוט מפספסת משהו ממש חשוב באיך שהמוח האנושי פועל בזמן מפגש עם תסכול.

סביר שאראה שיש שם ילד מתוסכל נורא,
שלא הצליח לנהל טוב את התסכול שלו כרגע.
הוא לא הצליח לזכור שאסור לפגוע, או שהוא לא באמת רוצה להכאיב.

רגשות זה דבר חזק.
רגשות צריכים להיות בתנועה. כשרגש חזק עולה-
הוא מחפש ביטוי.
אם התסכול לא הצליח להתפרק בדמעות, או במגע ברגשות הפגיעים של עצב, צער או אכזבה- 
זה צריך לצאת איכשהו.
כשילד מלא בתיסכול- התסכול הזה צריך לצאת.
כל החוכמה היא ברגע הזה למצוא את הדרך להוציא את התסכול בלי לפגוע!

אז למה אנחנו מצפים שתוכחות או הסברים רציונליים יעזרו לילדים שלנו ברגעים הקשים?
למה אנחנו חושבים שבדיוק באמצע המשבר-
זה הרגע להגביר את הלחץ, להוכיח,
להסביר שוב ושוב, להשתמש בתוצאות?

יותר מזה- אם נפריד אותו מאיתנו, אנחנו מוסיפים עוד תסכול! 
זה כאילו אמרנו לו- "לא הצלחת להתמודד טוב עם התסכול שלך? אז הנה קח עוד קצת!" .
איך זה יעזור למצב?.
אם נהיה כנים עם עצמנו נראה שכשאנחנו מנסים "ללמד לקח" בתקרית- צועקים על הילד, מרחיקים אותו או אפילו מתפרצים עליו-
הרבה פעמים אנחנו פשוט בעצמנו נסערים ומלאים תסכול- ולמעשה הרבה פעמים העונשים או "לימוד הלקח",
מגיעים מתוך התיסכול שלנו שברגעים האלו יוצא משליטה.
בדיוק כמו התסכול של הילד.

אם יש משהו שיכול להרגיע ילד בסערה,
זה שהוא ירגיש שיש מישהו לצידו, מישהו שמכיר אותו, מישהו שנמצא תמיד בצד שלו, בעדו,
מישהו שהקשר איתו מספיק חזק לעמוד גם בסערות,
מישהו שאיתו אפשר להרגיש בטוח גם להתפרק לפעמים.