היתה לי קודם שיחה קטנה עם הבת שלי, על מכאובי הגוף ומכאובי הנפש.
זה התחיל כשאני והבזוג דיברנו על סרט תיעודי שראינו.
הבנזוג שלי אמר משהו על ילדים ש"נשרטו"
ובת ה-4 שלי התעניינה- איך נשרטו? ואם היה להם דם?
זה הזכיר לי שכשטיפלתי במשך הרבה שנים בילדים, כפסיכותרפיסטית, ומטפלת באמנות–
מאד אהבתי שהגיעו שיחות כאלו.
זו היתה הזדמנות לגעת במקומות יותר עמוקים לפעמים.
אז דיברנו על זה שיש פצעים שאפשר לראות- למשל כשמקבלים מכה, או פצע עם דם.
ויש פצעים שאי אפשר לראות.
למשל, כשמאד נעלבים ממשהו או מישהו, או כשעצובים, כשמתגעגעים,
לפעמים זה כואב! אולי אפילו באותה מידה.
אגב, קראתי לא מזמן שמצאו שאיזורי כאב אכן מופעלים במוח, גם כשנפגעים רגשית.
אבל לא רואים!.
אי אפשר לשים תחבושת אמיתית.
זה הטריד את הבת שלי, היא מאד עסוקה בתחבושות, כי אח שלה שבר את היד לפני כמה ימים ויש גבס ותחבושת.
היא ממש רצתה לדעת איך אפשר לרפא את הלב? איזה תחבושת אפשר לשים על הלב?
והתשובה היא-
הדמעות.
דמעות זה כזה דבר גאוני!
כשהדמעות מגיעות עם הזמנה וחיק חם לבכות בו, הן עוזרות לרפא גם את הפצעים הללו.
דמעות של צער, אכזבה, עלבון וכל יתר הרגשות הפגיעים-
זו הדרך של הגוף והלב לנקות ולעשות שטיפה פנימית, ולקדם את ההסתגלות למציאות.
כשאנחנו פוגשים מציאות שאי אפשר לשנות אותה-
מצב חסר תוחלת, שלא משנה מה נעשה, הוא לא ישתנה-
חייב להגיע הרגע בו במקום לנסות שוב ושוב לשנות את המציאות- אנחנו אלו שנשתנה.
זה נקרא הסתגלות, וזה תהליך כל כך חשוב!
הוא לא מובן מאליו, והוא גם לא יקרה דרך הרציונל והההגיון.
הוא יקרה דרך מפגש עם הדמעות והרגשות הפגיעים שלנו.
ניופלד מספר שהדמעות הללו, של חוסר תוחלת, נחקרו ונמצאו מלאות ברעלים,
לא סתם הן יוצרות הקלה. הן באמת מנקות.
הרבה פעמים אחרי האבל, הבכי והצער- מגיעים לנקודת חוסר התוחלת,
ושם האנרגיה משתנה. במקום מאבק, יש הרפיה ומנוחה.
ומשם פתאום נראה אפשרויות חדשות.
נתיב חדש נסלל במוח, ככה נולדות התאוששות וגמישות.
אבל זה לא תמיד חייב להיות ממש דמעות קונקרטיות.
לפעמים עצם המגע עם הרגשות הללו יוצר את האפקט הזה.
הרשות הפנימית להרגיש את זה.
היה לי כל כך כיף שיכולתי לנהל איתה את השיחה הזו.
היא רק בת 4, אבל גם היא נחשפת לעולם שלנו
עולם שכל כך מפחד מדמעות.
כהורים, ובכלל בסביבה, אנחנו לפעמים אחוזי אימה מהדמעות של הילדים-
בדיוק במפגש סדנה שלימדתי לאחרונה,
דיברנו על חלק מהסיבות שכל כך קשה לנו להזמין את הדמעות אצל הילדים-
אין לנו תמיכה תרבותית בזה,
לפעמים אנחנו מפחדים מהסערה הזו,
לפעמים זה גורם לנו לחשוב שעשינו משהו לא בסדר אם הילד בוכה,לפעמים אנחנו פונים מהר מדי להגיון ולרגש ושוכחים את הלב,
לפעמים חסרה לנו ההיקשרות המספקת כדי להיות שם לנחמה…
לפעמים פשוט אין לנו כוח לכל הרעש והמהומה הזו,ולפעמים אנחנו פשוט שוכחים את תפקיד הדמעות.
כמה חשוב זה לדעת לבכות, לפגוש גם את הרגשות הפגיעים, כדי להסתגל למציאות ולצמוח משם.
אז הנה ניהלנו את השיחה הקטנה הזו,
היא באמת הסתקרנה.
בטוחה שעוד מכםן מנהלים כאלו שיחות קטנות,
וככה לאט לאט אנחנו משנים את העולם ❤️
רותי
כדי להבין יותר על בכי ותסכולים, למה הילדים בוכים ומה עוד כדאי לעשות עם זה- מוזמניםות לצפות בשיעור "מה עושים כשהילד שלי בוכה הרבה או מרביץ?", וכאן תוכלו לקרוא על כל האפשרויות ללמוד איתי, להתראות, רותי
מוזמנים גם להקשיב לפרק בפודקאסט שלי שעוסק בדמעות:
פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך
על רעב היקשרותי
"תתעלם, הוא רק מחפש תשומת לב" "אל תגידי כלום, תסתובבי ותצאי מהחדר" כמה פעמים שמעתם את זה? אני בטוחה שהמון. לפני כמה ימים נסעתי באוטו
מחשבות על ילדים צעירים
מכירים את זה, שהילד הצעיר שלכם כולו בקריזה, טנטרום, צעקות, וכל החבילה, ושניה אחרי זה פתאום עובר למשהו אחר- שמח וטוב לב? ואנחנו עוד נשארים
לחדש את החיבור רגע אחרי
פעם בכמה זמן חוזרת השאלה- בהדרכות אישיות, בסדנאות- מה אנחנו עושים כשהילד מתנהג בצורה לא מקובלת? נניח נותן מכה או מתחצף וכו. אז אנחנו מדברים הרבה