אבל האמת היא שהמגע עם אותם רגשות פגיעים,
השהיה בנקודת חוסר התוחלת-
אותה נקודה בה המוח קולט שהמציאות המבאסת לא הולכת להשתנות, חרף מאבקנו-
אותה הסכמה לפגוש את הצער, היא מה שסולל את הדרך להסתגלות.
להבנה הכל כך חשובה שמה שאין ביכולתנו לשנות- משנה אותנו.
זה ענק.
כי דרך זה אנחנו יכולים לצמוח.
זה אולי נשמע מדכא, אבל זה לא כך בהכרח-
הכוונה היא לא ל"התאמה" או "השלמה". אלא להסתגלות-
המפגש עם מה שאי אפשר לשנות, והאבל עליו, הוא שהופך אותנו ואת הילדים לבעלי חוסן, וגמישות.
כי בקצה של הדמעות האמיתיות, אם אנחנו נותנים להן לבוא, יש הקלה גדולה.
ומשם, מאותה נקודה דוממת, נולדת תושיה, נולד חוסן.
הנה פגשתי מציאות שלא באה לי טוב, נתתי מקום לבאסה, ולא התפרקתי.
אחרי שמסכימים להיות שם, הרבה פעמים יגיעו פתאום רעיונות חדשים שאפילו לא חשבנו עליהם, שבילים חדשים במוח נסללו.
כי החיים מלאים דברים שאין ביכולתנו לשנות.
המוח האנושי בנוי להסתגלות הזו, תחשבו על זה-
בני אדם יכולים לחיות בכל כך הרבה צורות חיים, אנו יצור סתגלן מאין כמותו!
אך שביל ההסתגלות הוא שביל של צער ואכזבה.
זו הדרך של הטבע ללמד אותנו להשתנות.
כשאנחנו, או הילדים מאבדים את הדמעות
(- כלומר, מאבדים מגע עם הרגשות הפגיעים הללו, בורחים מהם. כולנו נוטים לעשות את זה מדי פעם…)
נראה שתופיע יותר אגרסיביות.
עבור ילד מתוסכל, שלא מסוגל לשנות, ולא מסוגל לחוש את העצבות שבחוסר תוחלת –
האנרגיה הזו של התסכול תמשיך להסתובב במערכת,
חשוב ממש לזכור שרגשות של חוסר תוחלת הם רגשות פגיעים וצריך מקום בטוח שבו אפשר
לבכות או להתנחם.אצל מבוגר, או ילד ש"איבד את הדמעות" ולא מצליח לנוע מכעס לעצב, נראה הרבה יותר אגרסיה.
אם
הדמעות תקועות, נרצה לתקופת מה רק לעזור לילד לפגוש את הרגשות הפגיעים ולראות שהוא בסדר.
נתחיל במקומות הקטנים, כשהחיבור ממש טוב, בעדינות לרכך את המקום הזה.
לא כשהתסכול עוצמתי, אלא כשזה קטן.
כמובן שזו עבודה גם עבורנו.
הרבה פעמים אם נעצור רגע ברגעים שעולה בנו כעס, ונעז להרגיש- נפגוש שם תסכול, כאב, אכזבה- מכל מה שלא עובד לנו.
מזה שהילדים שוב רבים, או שדברים לא מסתדרים כרגע,
מזה שתכננתי משהו והכל יצא הפוך,
ולפעמים זה פשוט משהו שקרה ולא תלוי בי,
כמו איזה טופס מעצבן שלא נשלח באתר העיריה.
לפעמים זה יקרה כשאני רוצה שהילד שלי יעשה משהו, והוא לא עושה!
בהרבה מהפעמים שאנחנו מתרגזים מאד על הילדים,
כשחושבים שהם "לא ממושמעים", או "לא מחונכים"
נפגוש שם עצב מתחת.
כמה מתסכל לפגוש מבט סגור של ילד שלא מקשיב, כמה זה פוגע ומכאיב…
אם נרשה לעצמנו להרגיש-
לפעמים גם הזעם והתוקפנות שלנו יהיו הרבה פחות עוצמתיים.
רותי דריאל