// הבלוג //

למה זה קורה?
כי מה שחסר פה זה "איסוף",
במשמעות שאנו מדברים עליו בגישה של ניופלד.
ולמה הכוונה?
לדבר הבסיסי הזה שאנחנו עושים כמעט אינסטינקטיבית בכל מערכת יחסים בה אנחנו לא בתפקיד.
למשל, אני פוגשת בחוץ את השכנה שלי ורוצה שהיא תזיז את האוטו?
סביר שלא אראה אותה ואומר לה "תזיזי את האוטו, נו!"
אלא אומר בוקר טוב, אחכה למבט שלה, לקשר עיין שנוצר בינינו.
בהמשך אראה הנהון קטן עם הראש שלה, שמסמן שהיא מקשיבה לי, חיוך.
ורק אז אפנה עם הבקשה שלי.

בסיסי.

גם כשאני רוצה להחזיק תינוק של חברה, אני לא פשוט אחטוף לה אותו מהיד, נכון? 🙂
סביר להניח שאפנה אליו, אחכה שיצור איתי קשר עין, אחכה להנהון, חיוך…
רק אז אושיט ידיים ואזמין אותו.

שלושת הדברים האלה- מבט, הנהון, חיוך, 
הם כמו אור ירוק שנדלק ומסמן לי שיש פה קונטקסט של איזשהי מערכת יחסים פועלת, אפילו קטנה, ושאפשר להתקדם, או לבקש משהו.
זה האיסוף.

אבל, כשאנחנו בתפקיד- הורים, ולפעמים גם מורים,
כל כך בקלות אנחנו פשוט מדלגים על השלב הזה!
זה כאילו מובן מאליו שחיייבים לשתף איתנו פעולה
ובלי משים אנחנו מדלגים על הריקוד הקטן הזה של איתחול הקשר,
ורצים עם האג'נדות שיש לנו בראש-
"שים את התיק במקום", "תחלוץ נעליים", "תלבשי פיג'מה".
מצפים לקבל שיתוף פעולה וציות,
ומתרגזים פעם אחר פעם כשזה לא קורה.

זה מוקש שהרבה הורים שמגיעים אליי להדרכה מתמודדים איתו.

ד"ר ניופלד מספר ששניים מהילדים שלו היו מתקשים להתארגן בבוקר ,
והוא שם לב שמתחילים מאבקי כוח.
ככל שהאיצו בהם להתארגן מהר יותר- הם היו מאיטים…

ואז, הוא ואשתו החליטו להקדיש כל בוקר זמן מיוחד שיוקדש רק לאיסוף, בלי שום כוונה אחרת.
ישבו וחיבקו ודיברו ורק אחר כך כיוונו אותם להתארגן.
והנה ההתארגנות היתה כמו חמאה.

יש לנו נטיה לפעמים לבוא ולבקש או לדרוש,
בלי לשים לב מה הילד שלנו בכלל עושה. באמצע מה הוא.

לכן,
אם אני רוצה להלביש את הבת הקטנה שלי,
אני משתדת לאסוף קודם כל- לפני בקשה או הכוונה-
להיצטרף רגע למה שהיא עושה: לשבת רגע לידה,
לראות מה היא בונה בלגו, להתעניין,
להשיג ממנה קשר עין- מבט, איזשהי הזמנה בעיניים להתקיים בנוכחותה, אולי גם חיוך קטן.
ומשם- יותר קל לכוון.

אחרי ש"איתחלתי" את מערכת היחסים, יש יותר סיכוי לקבל שיתוף פעולה.

*צריך לזכור שעלינו לאסוף ככה לא רק כל פעם שרוצים שהילדים יעשו משהו, אלא לפעמים סתם ככה,
אחרת הם ירגישו 'מה היא רוצה הפעם?'
(כמו מתבגר שפתאום בא ומתעניין וההורים תוהים מה הוא צריך מהם 🙂)

ה"מתכון" הוא לאסוף סתם ככה-
פי 3 מאשר כשיש לנו רצון לאסוף כדי לכוון.

אין דרך אחת לאסוף-
יש ילדים שצריכים לשמוע אותנו,
יש כאלה שצריכים לראות אותנו, ועלינו להיכנס לשדה הראיה שלהם
יש כאלה שבשביל לאתחל קשר צריך לבוא ולגעת בהם,
עלינו לבדוק מה עובד עם הילד שלנו.

אם נשים לב שאנחנו לא מצליחים לאסוף את הילד שלנו ממש אף פעם,
לא מצליחים להשיג קשר עין, הזמנה בעיניים, חיוך והנהון,
לפעמים זה מאותת לנו שיש קושי במערכת היחסים
ועלינו להשקיע מאמץ מיוחד לטפח אותה
ולגרום לה לעבוד.

לעבוד על ההיקשרות כדי שהיא תעבוד בשבילנו 🙂
רותי דריאל – חזרה ללב ההורות, הורות מקושרת ופסיכותרפיה

מצורף סירטון שעוסק באיסוף, שמאתחל את אינסטינקטי ההיקשרות
(הסירטון הזה הוא מתוך התכנית הדיגיטלית להתחבר מחדש, אתם לא צריכים לכתוב כל יום איסוף 🙂 )

ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! 
להתראות, רותי דריאל