// הבלוג //

האבא הסתובב אל בנו ופתח את פיו כדי לענות לו,
אבל ברגע האחרון הוא התחרט,
לקח את החוט שהחזיק את העפיפון, וקרע אותו.
באותו הרגע העפיפון זינק למעלה בפתאומיות ונסחף עם הרוח והילד הקטן צעק בהתרגשות ובאושר.
אך כעבור כמה שניות הוא התחיל לאבד גובה בפתאומיות והתרסק על האדמה.

האבא התבונן על בנו הקטן וראה שהוא מאוד מבולבל,
"אבא, אני רציתי לחתוך את החוט כדי שהעפיפון יעוף גבוה באוויר ולא יהיה שום דבר שיחזיק אותו או ימשוך אותו למטה, למה הוא נפל ככה?"
הסביר האבא לבנו את הסיבה:

"אתה חשבת שהחוט מכביד על העפיפון ומונע ממנו לעוף גבוה,
אבל האמת היא שהוא עזר לו להישאר בשמיים ולא ליפול.
כשחתכנו את החוט העפיפון איבד את התמיכה וההכוונה שהוא היה צריך כדי להתמודד עם הרוח, ונפל"

השניים מצאו לבסוף את העפיפון שלהם, לקחו אותו לביתם ותיקנו אותו ביחד.
הם החליפו את החוט הקצר בחוט חדש וארוך יותר,
והלכו להעיף אותו בשמיים פעם נוספת,
עם חיבור טוב לבסיס, העפיפון המריא אל על.
************
אז האם עלינו ללמד את הילדים שלנו להיפרד מאיתנו כדי לעוף?
על פי הגישה ההיקשרותית- התפתחותית (ניופלד) 
התשובה היא לא. להיפך!

עלינו לספק לילדים חיבור טוב ויציב,
לאחוז בהם מספיק חזק, ולספק להם חוט מספיק ארוך ויציב,
כדי שהם יהיו משוחררים לעוף בשמיים!

ההיקשרות שהולכת ומעמיקה, מספקת עוד ועוד דרכים לאחוז בקשר

כך שהמטרה היא לא ללמד את הילדים להיפרד מאיתנו,
אלא לעזור להם להמשיך לאחוז בקשר, גם כשבנפרד.
לא לעזוב בית, אלא לקחת איתם את הבית לכל מקום.

ככל שאנחנו ניקח אחריות על זה, ונהיה אלו שאוחזים בחוט שמחבר ביננו-
הילדים יוכלו להתפנות מלאחוז בנו, להתפנות מהמרדף,
המערכת הלימבית שלהם תעביר הילוך מהיקשרות- להבשלה,
ואנרגיה תתפנה לעזור להם
פשוט לגדול, לפרוח ולעוף!
***********

רותי דריאל

והנה סירטון על הסיפור הזה: 

ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי!
להתראות, רותי