// הבלוג //

נכון, חשבתי לי, הרי זה מה שאני מלמדת כל הזמן את האחים שלה- במקום לומר לה "לא", "אסור!", "אי אפשר!" כל פעם שהיא לוקחת, חוטפת ונוגעת במה שהם לא רוצים (שזה כל הזמן בערך)- להראות לה מה כן.

זה מה שאני מלמדת את עצמי ביחס אליהם.
להתמקד במה כן אפשר.

כשאנחנו משתמשים הרבה ב"לא!" , "אסור" ובכלל- באווירה של לחץ וכפיה, רוב הסיכויים שנעורר את הרצון הנגדי 

אותו אינסטינקט שיש בכולנו, וגורם לנו לרצות לעשות הפוך כשאנחנו מרגישים דרישה (שאין היקשרות חזקה בצידה).כשיש לנו ילדים קטנים, שרק מתחילים לגלות את הרצון שלהם- נפגוש את ה"לא" שלהם בכל פינה כמעט. 
"תשטוף ידיים"- "לא"
"אל תזרקי אוכל מהשולחן"- מיד היא תסתכל עליי ותזרוק.

כשהילדים מגיבים ככה, הרבה פעמים זה מעיר את הרצון הנגדי שלנו ונרצה פתאום להראות להם מי מנהל פה את העניינים,
ומפה הדרך לכוחנות ומאבקי כוח- קצרה (פה אפשר לקרוא עוד על ההבדל בין סמכות לכוחנות)

כדי לא להיכנס למלחמות של רצון נגדי על כל שעל- מאד יעזור לנו להדגיש "מה כן".

כמעט על כל דבר שאנחנו אוסרים, יש אלטרנטיבה אחרת, שעונה על הצורך, ושמקובלת עלינו. ולכן נמשוך אליה את תשומת הלב:

במקום: "לא להתיז מים במטבח!" 
אפשר להגיד איפה כן: "מים אפשר להתיז באמבטיה".
במקום: "לא להעיף אוכל משולחן האוכל!" 
אפשר: "האוכל על הצלחת. אם רוצים להעיף, אפשר לרדת לשחק בכדור".
נסביר מה כן: "בגינה מחכים בתור לנדנדה" 
במקום כל הזמן להעיר לא לדחוף. 
נציב כלל: "רק מבוגרים נוגעים בחשמל" במקום להעיר לא לגעת. 

הרעיון הוא דגש על מה כן. ופחות עניין סביב מה לא.

פה בדרך כלל תבוא השאלה-
"מה, אנחנו אמורים ללכת על ביצים ליד הילדים? לפחד לשים להם גבולות? ילד צריך לדעת לקבל לא!" 
ועל זה אני אומרת- זה לא העניין. 

הילדים סופגים את הכללים מאיתנו בכל מקרה. 
יהיו פעמים בהם באמת נלווה את הילדים שלנו בתהליך ההסתגלות שלהם למציאות, גם כשהוא מלווה בעצב, נעזור להם להגיע לנקודת חוסר התוחלת ולהשלים עם מה שאין ביכולתם לשנות. 

אבל אם נשים לב, נראה שאנחנו מרבים להשתמש ב"לא" גם כשלא מדובר במשהו עקרוני, ונראה שהרבה פעמים אנחנו נכנסים למאבקי כוח מיותרים- מתוך הרצון הנגדי שמתעורר בנו מול ה"לא" שאנחנו פוגשים.
מאבקי הכוח הללו הרבה פעמים מחבלים בקשר שלנו עם הילדים,
ובסופו של דבר פוגעים בשיתוף הפעולה וברצון של הילדים ללכת בעקבותינו. 
יש ביכולתנו לנטרל הרבה מאבקי כוח-
אם הילד שלי לא רוצה ללכת לאמבטיה ומבחינתי אין מצב לוותר היום, 
אני לא חייבת להיכנס בכל הכוח, 
אפשר להפנות את תשומת לבו להיכן שיש לו בחירה – 
"אתה רוצה לקפוץ כמו קנגרו לאמבטיה? או ללכת כמו צב?". 
המסר שאין ויכוח על עצם האמבטיה עובר, מבלי להיכנס ראש בראש ולעורר רצון נגדי וכפיה.

אבל לא מדובר רק בשפה ובמילים שלנו. 
זה הרבה יותר עמוק מזה, מדובר בעמדה פנימית.

לפעמים אנחנו נורא רוצים משהו, והמסר עובר גם כשאנחנו לא אומרים את זה. 
למשל: ככל שארצה שהתינוקת שלי תירדם כבר, היא תיאבק יותר. 
רצון נגדי קיים בגיל מאד מאד צעיר. זו התגובה לחוויה של כפייה.

לפעמים מה שאעשה זה להניח למאבק. 
אחפש דרך אחרת בלי להיכנס למאבק כוח ולמאבק של רצונות נגדיים.
למשל- אם במקום לחשוב "נו כבר, שתירדם כבר ואוכל לקבל את השקט שלי סופסוף"
אחליט שאני דואגת לעצמי לשקט בכל מקרה- ושוכבת לעשות מדיטציה, או קוראת במיטה, ולא משנה לי אם היא נרדמת או לא- אני מנטרלת מאבק ואלמנט של כפייה. 
הרבה פעמים היא דווקא תירדם ככה יותר בקלות, כי אין אווירה של כפיה ולחץ באוויר.
רצון נגדי כאמור קיים מגיל מאד צעיר.

אצלנו בבית, בהשראת חברה, הנהגנו "יום כן" עם הילדים היותר גדולים.
יום מיוחד שבו כל מה שהם מבקשים נענה בכן.
תחמנו גבולות סבירים של שמירה על אנשים וחפצים.
לא ייאמן כמה שזה כיף ופותח,
וכמה שהילדים בכלל לא מנצלים את זה לרעה.
לא ייאמן כמה שאנחנו צריכים להתאמץ לעצור את האוטומטים של ה"לא" שכל כך בקלות מתגלגלים על הלשון.
זו חוויה מאד חזקה.
גם עם הקטנה בת ה-1.5 אני עושה לפעמים ימי כן לא מוצהרים, בלי לומר לה ולהכריז,
מחליטה ביני לביני שהיום יהיה "יום כן" שכזה , ומשהה את ה"לא" רק על מה שממש חשוב.

מומלץ בחום לנסות 
רותי דריאל- חזרה ללב ההורות

ופה בקישור תוכלו לקרוא על כל הדרכים בהן תוכלו ללמוד איתי! להתראות, רותי